בין סף גרעיני לעיצוב סדר אזורי | מתיחות ישראל–איראן וההקשר האמריקאי

תקציר האינדיקטורים הגלויים מצביעים על עלייה חדה במפלס המתיחות בין ישראל לאיראן, במקביל לשיח אמריקאי על חזרה למדיניות תקיפה יותר כלפי טהראן בהובלת דונלד טראמפ. עם זאת, ניתוח OSINT מעלה כי מוקד האירוע אינו רק בתוכנית הגרעין, אלא במאבק רחב יותר על עיצוב הסדר האזורי. דפוסי ההצהרות, האיתותים הצבאיים והמסגור המדיני מלמדים על בניית משוואות הרתעה וניהול לגיטימציה בינלאומית — לא רק על הכנה לתקיפה נקודתית.

מסגרת מתודולוגית: מה OSINT מאפשר — ומה לא

הניתוח נשען על ארבע קטגוריות מקורות גלויים:

1. הצהרות רשמיות ומסרים חצי־רשמיים – זיהוי שינויי טון, תזמון והקשר פוליטי.

2. אינדיקטורים צבאיים גלויים – פרסומים על תרגילים, פריסות ושיתופי פעולה.

3. אקוסיסטם תודעתי – נרטיבים במדיה אזורית ובינלאומית, כולל מסגור משפטי ומוסרי.

4. הקשר מדיני־כלכלי – תהליכי נורמליזציה, שיח על “היום שאחרי” בעזה ותנועות בשוקי אנרגיה.

חשוב להדגיש: OSINT אינו מספק גישה לכוונות חשאיות, אך הוא מאפשר לזהות דפוסים, מגמות והכשרת תודעה — ולעיתים אף להקדים הבנה של מהלכים.

תמונת מצב: בניית משוואות הרתעה

ישראל

במרחב הגלוי ניכרת החרפה רטורית והדגשת מוכנות מבצעית גבוהה, לרבות דיבור על חופש פעולה בזירות מרוחקות. המסר המרכזי: איראן כמדינת סף גרעינית אינה תרחיש קביל. הדגש אינו על “הכרעה”, אלא על שלילת יכולת והשהיה — קרי, עיכוב והכבדה מתמשכת על תוכנית הגרעין תוך שמירה על מרחב הכחשה.

איראן

טהראן משדרת עמימות מחושבת: המשך התקדמות טכנולוגית לצד הבהרה כי תגובתה תהיה רב־זירתית, מבוזרת ולא בהכרח סימטרית. בכך היא מבקשת לעגן משוואה שלפיה כל פגיעה ישירה תוביל להפעלת מנופי לחץ באמצעות שלוחות אזוריות — לבנון, סוריה, עיראק ותימן — תוך ניסיון להימנע ממלחמה כוללת שתסכן את הישגיה.

המשותף לשני הצדדים הוא מעבר מתפיסת “מכה והכלה” לתפיסת עיצוב כללי משחק ארוכי טווח.

הזירה העזתית וההקשר האזורי

השיח על הסדרה בעזה והתקדמות אפשרית בנורמליזציה אזורית אינו נפרד מהמתיחות מול איראן. ניתוח מסגור תקשורתי ודיפלומטי מצביע על ניסיון לכרוך בין ייצוב הזירה הפלסטינית לבין בניית קואליציה אזורית שתאזן את איראן.

כלומר, עזה מתפקדת לא רק כזירת עימות — אלא כמשתנה במבנה הכוח האזורי. ייצוב יחסי עשוי לשחרר לישראל קשב ומשאבים צפונה ומזרחה, ובמקביל לחזק ציר מדינות פרו־אמריקאי.

ההקשר האמריקאי: תמריצים ומבנה מדיניות

כהונתו הקודמת של דונלד טראמפ התאפיינה במדיניות “לחץ מקסימלי”, יציאה מהסכם הגרעין ונכונות להפעיל כוח ישיר כאשר נתפס כמשתלם אסטרטגית. חזרה אפשרית לקו זה משנה את מבנה התמריצים האזורי בשלושה מישורים:

• כלכלי: הגברת לחץ סנקציוני והידוק אכיפה.

• ביטחוני: חיזוק שיתופי פעולה אזוריים ומתן לגיטימציה למהלכים תקיפים.

• תודעתי: מיצוב ארה״ב כמובילת סדר אזורי חדש.

מנקודת מבט OSINT, עצם השיח על שינוי קו מדיניות משפיע כבר כעת על חישובי הסיכון של שחקנים אזוריים.

תרחישים והסתברות יחסית

1. מהלך מוגבל לעיכוב יכולת – תקיפה ממוקדת בתשתיות קריטיות, תגובה איראנית מדודה דרך שלוחות. הסתברות בינונית; סיכון לטעות חישוב.

2. הידרדרות רב־זירתית – חיבור בין לבנון, ים סוף ועיראק למערכה אחת. הסתברות נמוכה־בינונית אך בעלת עלות גבוהה.

3. הרתעה הדדית והבנות שקטות – המשך איתותים פומביים לצד ערוצים חשאיים. הסתברות בינונית־גבוהה בטווח הקצר.

בכל התרחישים, הממד התודעתי והלגיטימציה הבינלאומית הם מכפילי כוח.

אינדיקטורים להמשך מעקב

• שינויי טון חדים בהצהרות רשמיות.

• דפוסי תרגול או פריסות החורגים משגרה מוכרת.

• מסגור משפטי בזירה הבינלאומית (הגנה עצמית, איום מיידי).

• האצה או בלימה בתהליכי נורמליזציה אזוריים.

  
  

המתיחות הנוכחית אינה אירוע טקטי מבודד אלא שלב בתחרות על עיצוב הסדר האזורי. הגרעין האיראני הוא מוקד החיכוך, אך המאבק האמיתי מתנהל על משוואות הרתעה, קואליציות אזוריות ולגיטימציה בינלאומית.

ניתוח OSINT מצביע על תהליך של הכשרת קרקע — צבאית, מדינית ותודעתית. השאלה אינה רק האם יתרחש מהלך צבאי, אלא איזו מערכת כללים תיווצר ביום שאחרי, ומי יצליח לעגן אותה כמציאות יציבה בעשור הקרוב.