הקשר הכפול: איך ארגוני צדקה הופכים לצינורות מימון לטרור – והמאבק הגלובלי לעצור זאת

צדקה ונדיבות אנושית נחשבות מאז ומתמיד לאבני יסוד של חברה מוסרית. עמותות וארגונים ללא כוונת רווח מוקמים כדי להושיט יד לנזקקים, לספק מזון, טיפול וחינוך למי שהעולם שכח. אך בעשורים האחרונים נחשף צד אפל ומורכב של המערכת הזו – ניצול ציני של מנגנוני הצדקה על ידי ארגוני טרור, שהפכו את שפת ההומניטריות לכלי נשק פיננסי. מאחורי קמפיינים של "סיוע לילדים", "תמיכה ביתומים" או "עזרה רפואית" מסתתרות לעיתים רשתות מימון מתוחכמות, שמעבירות כספים לארגונים חמושים ולפעילות עוינת.

המודל הזה אינו מקרי. ארגוני טרור זקוקים למימון יציב כדי להחזיק תשתית ארגונית, לתמוך במשפחות פעילים, לממן אמצעי לחימה, ולהפעיל מערכות חינוך ותעמולה שמבטיחות את נאמנות הציבור. ברצועת עזה, לדוגמה, חמאס בנה בעשור האחרון רשת של מוסדות חינוך, עמותות סיוע ומרפאות קהילתיות – מערכת שמציגה עצמה כחלופה למוסדות המדינה, אך בפועל משמשת גם צינור כספי לארגון עצמו. עמותות רבות שפעלו באירופה ובמדינות המפרץ גייסו תרומות ל"סיוע הומניטרי לתושבי עזה", אולם חלק מהכספים הגיעו לזרוע הצבאית של חמאס. כך, מערכת שבמקורה נועדה להקל סבל אנושי, הפכה לכלי מימון עקיף של פעילות טרור.

אחת הדוגמאות הבולטות והמוכרות היא פרשת Holy Land Foundation for Relief and Development – ארגון צדקה מוסלמי שפעל מארצות הברית בשנות התשעים וראשית האלפיים. הקרן הציגה עצמה כגוף פילנתרופי המסייע לפלסטינים נזקקים, אך חקירה פדרלית גילתה כי לאורך השנים העבירה עשרות מיליוני דולרים לרשתות הקשורות לחמאס. המשפט שנערך לאנשי הקרן חשף מערכת של הסוואות, דוחות מזויפים ותרומות שנועדו לכסות תשלומים ישירים לפעילי טרור. זה היה רגע מכונן שהבהיר למדינות רבות עד כמה קל לנצל את תחום הצדקה לצרכים אפלים.

גם בזירה הישראלית התופעה מוכרת היטב. במהלך השנים נסגרו כמה עמותות שפעלו תחת מעטה של פעילות חברתית אך הועברו דרכן כספים לארגונים אסורים. כך למשל, בשנת 2019 הורה שר הביטחון על סגירת עמותת "אל-איסתיקלאל", שפעלה למען "תמיכה בסטודנטים פלסטינים" אך נחשפה כגוף המזרים כספים לאגודת הסטודנטים האסלאמית באוניברסיטת ביר זית – ארגון המקושר לחמאס. לפי נתוני הרשות הישראלית לאיסור הלבנת הון ומימון טרור (IMPA), רק בשנת 2023 נפתחו יותר מ־350 בדיקות על פעילות כספית חריגה של עמותות – עלייה של כמעט 40 אחוז לעומת השנה הקודמת.

תופעה זו אינה מתמצה בהקמת עמותות חזית בלבד. פעמים רבות מדובר בהסתננות הדרגתית לתוך גופים לגיטימיים לחלוטין. פעילים המזוהים עם ארגון טרור מצליחים להשתלב בעמדות מפתח – רואה חשבון, גזבר או מנהל פרויקט – ובאמצעות גישה למערכות הפיננסיות הם מנתבים משאבים למטרות אחרות. בחלק מהמקרים שזוהו בעזה ובצפון סוריה, פעילים מקומיים ניצלו שיתופי פעולה עם עמותות מערביות שפעלו בתום לב, כדי להסיט כספים וציוד לטובת גורמים חמושים. ברוב המקרים, התרומות גויסו תחת כותרות אוניברסליות כמו "סיוע רפואי דחוף" או "תמיכה בחינוך", מה שהקשה על הרשויות לזהות בזמן את ההטעיה.

דו"ח של כוח המשימה הבינלאומי למאבק בהלבנת הון (FATF) העריך כי קרוב ל־20 אחוז מהארגונים ללא כוונת רווח בעולם מצויים ברמת סיכון גבוהה לשימוש לרעה לצורכי מימון טרור. הסיבות לכך ברורות: הפיקוח על עמותות רך בהרבה מזה של גופים פיננסיים מסחריים, העברות כספים חוצות גבולות בקלות, והציבור נוטה לסמוך על ארגונים בעלי מטרות הומניטריות. תורמים פרטיים וממשלות כאחד מעדיפים להאמין בכוונות הטובות, והמערכת כולה בנויה על אמון – בדיוק מה שמנוצל לרעה.

התגובה הבינלאומית לתופעה הזו מתעצמת בשנים האחרונות. ה־FATF קבע ב־2012 את המלצה 8, העוסקת במפורש בארגונים ללא כוונת רווח, ומחייבת מדינות לאמץ גישה מבוססת סיכון: לזהות את הארגונים הפגיעים ביותר לניצול, להטיל עליהם חובת שקיפות מוגברת ולפקח על מסלולי הכסף מבלי לפגוע בפעילות הלגיטימית. בישראל הוחמרו בשנים האחרונות הדרישות לרישום ולדיווח של עמותות, ובמקביל הוגבר שיתוף הפעולה הבינלאומי בין רשויות האכיפה, הבנקים וארגוני הסיוע. בארצות הברית, האיחוד האירופי ומדינות המפרץ פועלות יחידות ייעודיות שמנטרות תרומות בינלאומיות ומצליבות מידע עם רשימות טרור.

עם זאת, המאבק הרגולטורי יצר גם תופעת לוואי מטרידה: אפקט מצנן כלפי ארגוני סיוע לגיטימיים. החשש מהסתבכות משפטית או מסגירת חשבונות בנק גורם לתורמים ולקרנות פילנתרופיות להתרחק מאזורים מסוכנים – בדיוק המקומות שבהם נדרשת העזרה ביותר. ארגונים בינלאומיים מתריעים כי הבירוקרטיה הגוברת מעכבת העברת ציוד רפואי ומזון לאוכלוסיות אזרחיות במצוקה, במיוחד בעזה, בסוריה ובתימן. לפי נתוני האו"ם, מאז 2020 נרשמה ירידה של כמעט שליש בהיקף התרומות לארגוני סיוע הפועלים באזורים שמוגדרים "בסיכון ביטחוני גבוה".

כדי להתמודד עם הסיכון הכפול – גם מניעת מימון טרור וגם הגנה על צדקה אמיתית – נדרש איזון עדין. מצד אחד, המדינה והקהילה הבינלאומית חייבות לשמור על שקיפות, רגולציה ופיקוח הדוקים; מצד שני, עליהן להבטיח שהמאבק לא יפגע במי שמבקש באמת להושיט יד. הפתרון טמון בשילוב של מודיעין פיננסי, טכנולוגיות ניטור מתקדמות, ומנגנוני שקיפות יזומים מצד הארגונים עצמם. עמותה שפועלת בתום לב צריכה להיות הראשונה להציג דוחות פתוחים, לוודא את זהות השותפים והמוטבים, ולהציב קווים אדומים לשימוש בכספיה.

הקשר בין צדקה לטרור הוא בסופו של דבר לא רק סוגיה משפטית או ביטחונית – אלא מאבק על ערכים. זוהי מלחמה על טוהר הכוונה, על האמון הציבורי ועל היכולת של החברה האנושית להבחין בין חמלה לניצול. רק כאשר שקיפות תהפוך לנורמה ואמון יישען על בדיקה ולא על תמימות – ניתן יהיה להבטיח שהצדקה תישאר מה שהייתה אמורה להיות מלכתחילה: מגדלור של תקווה, ולא מסווה של טרור.